בשנת 2006, חוקק בישראל חוק החולה הנוטה למות שנגע בפעם הראשונה באחת הסוגיות האזרחיות, החברתיות וההלכתיות הרגישות ביותר, סוגיית החולה הסופני המבקש לשים קץ לסבלו.
החוק זכה לכינוי חוק הזכות למות בכבוד שזה נשמע כמו פרפרזה לא מוצלחת למשפט הזכות לחיות בכבוד.
שלושה עקרונות יסוד מותווים בחוק והם:
- אדם זכאי לבקש להימנע מלתת לו טיפול רפואי להארכת חייו
- אסור לסייע לאדם להתאבד, לשדל אדם להתאבד או לבצע המתת חסד
- כל אדם מגיל 17 רשאי לתת הנחיות רפואיות מקדימות לסוף חייו או למנות מיופה כוח שייתן בשמו את ההנחיות
אלו הן שלושת עקרונות החוק שמעליהן מרחפת ההנחה הבסיסית שחולה הנוטה למות, מעוניין לחיות אלא אם הוכח אחרת.
בליבת החוק, נמצא המונח חולה בעל כשרות משפטית שהוא התנאי הבסיסי לקיומו. כמו כן, בשל הרגישות, נקבעו לחוק סעיפים רבים ומפורטים על מנת למנוע מקום לפרשנויות סביב נושא שממילא מעורר פולמוסים יצריים בחברה הישראלית.
החוק קבע באופן ברור מהם הפעולות שאסורות לביצוע כגון איסור סיוע בהתאבדות ואיסור הפסקת טיפול רציף.
ברשימת האל תעשה, בולט במיוחד האיסור להמתה אקטיבית והוא למעשה הקו החוצץ בין החוק הישראלי למדיניות בהן מותרת המתת חסד.
ברשימת הפעולות המותרות לביצוע, ניתנה לחולה הזכות להימנע מטיפול רפואי הקשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא ובין השאר: טיפולים כימותרפיים, החייאה, חיבור למכונת הנשמה, הקרנות ועוד.
כמו כן, מותר שלא לחדש טיפול רפואי מחזורי בשונה מהאיסור להפסיק טיפול רציף.
החוק מתייחס לחולה הנוטה למות ובתוך כך, פוטר את המטפלים מליישם את רצון החולה במטרה למנוע כפייה מצד החולה על המטפל.
כאמור החוק הביא עמו החוק שינוי תפיסתי משמעותי למדינה שמרנית דוגמת ישראל, אבל מי שסבר שמדובר בפעימה ראשונה לקראת מעבר של מדיניות המתת חסד, התבדה.
2014 הפעימה השנייה
בשנת 2014, כיהנה בישראל ממשלת נתניהו–לפיד ולאחר שנים רבות, מצאו עצמם החרדים מחוץ לממשלה.
היתה זו ממשלה שכיהנה בהרכבה זה במשך שנה ושמונה חודשים בלבד, אבל בשל אופייה האזרחי חילוני, היא הובילה שינויים רבים בנושאי דת ומדינה ובראשם חוק הגיוס שכונה חוק השוויון בנטל.
בשמיני ליוני 2014, אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את חוק מוות במרשם רופא. את החוק יזם חבר הכנסת עופר שלח אחד מבכירי סיעת יש עתיד.
בסדר הכרונולוגי, נראה כי החוק הוא הפעימה השנייה של חוק החולה הנוטה למות שחוקק כאמור בשנת 2006.
על פי לשון החוק, יוכל חולה סופני לקבל מרשם לתרופת הרדמה במינון קטלני ולשים קץ לחייו. הרופא שייתן לחולה את המרשם, לא יישא באחריות פלילית.
חבר הכנסת שלח, הסביר כי חוק החולה הנוטה למות, נותן מענה חלקי בלבד לחולים סופניים שמאסו בחייהם ומבקשים לעצמם המתת חסד:
“חוק החולה הנוטה למות, פתר את בעייתם של חולים שהמשך חייהם תלוי באמצעים מלאכותיים כמו תרופות וטכנולוגיות רפואיות מתקדמות. הוא לא פתר את בעייתם של חולים סופניים שממשיכים בחיי סבל בלי להיות תלויים בטכנולוגיות רפואיות מתקדמות. חולים כאלה, אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל” כך מתוך דברי ההסבר ולשון החוק.
כצפוי, גררה הצעת החוק גל תגובות חריף וקיצוני משני הקצוות. מצד אחד פוליטיקאים מהחלק השמאלי של המפה, ארגונים ועמותות כגון עמותת ליל”ך לזכות לחיות ולמות בכבוד ואנשי רפואה שהביעו תמיכה בהצעת החוק ותלו בה תקוות גדולות.
מנגד, יצאו חוצץ כנגד ההצעה, אנשי דת וארגונים רוחניים שהגדירו אותה כרצח, לא פחות. “מרשם להתאבדות”, הגדירו את הצעת החוק רבנים ופוליטיקאים מהמפלגות החרדיות.
גם בהסתדרות הרפואית לא כולם אהבו את הצעת החוק, פרופסור ליאוניד אידלמן שכיהן אז כיו”ר הארגון, תקף בחריפות את הצעת החוק ואמר כי מדובר בדרך המנוגדת באופן מובהק למהותו של הרופא.
בסופו של דבר ולמרות שהצעת החוק קיבלה אישור מוועדת השרים לענייני חקיקה, היא לא אושרה במליאת הכנסת והמעבר מהמתת חסד פאסיבית בחוק החולה הנוטה למות משנת 2006, להמתת חסד אקטיבית, כשל.
ישראל מול העולם
אם נבחן את השינוי שבין 2006 לשנת 2014, נלמד שמדינת ישראל נמנית על רשימת המדינות הדמוקרטיות השמרניות. חשוב להדגיש, ישראל לא לבד ובמדינות רבות נדחו חוקים דומים בטענה כי מדובר ברצח.
המתת חסד מעוררת פולמוס יצרי נרחב שמאגד לתוכו וויכוח אידיאולוגי נוקב. קשה להתעלם משאלות רבות ומהותיות שמעלה המתת חסד.
למשל, היכן בדיוק עובד הגבול? האם ניתן יהיה לקיימה גם שמדובר בתינוקות שנולדו עם מומים מולדים קשים שלא אובחנו בהריון וגורמים לנכות מלאה ולשיתוק מוחין?
לא מעט מדינות באירופה אישרו את חוק המתת החסד, בהולנד, פינלנד ובלגיה, עבר החוק שינויים כך שהוא מתיר בתנאים מסוימים המתת חסד לילדים בני 12 ומעלה.
מעל לכולן, נצבת שוויץ, שם הפכה המתת החסד לתעשייה המגלגלת כסף רב. שוויץ, מושכת אליה אזרחים רבים מכל רחבי העולם, ובין השאר גם מישראל, המבקשים לסיים את חייהם ושהחוק אסור במדינתם.
מספר חברות בשוויץ, מעניקות “חבילות” המתה שונות במתחמים שלחלקם מראה של כפר תיירות ונופש.
תמורת הסכום הנכון, יזכה החולה “לנופש” שממנו הוא לא ישוב. כאמור, חברות אלה מציעות מספר חבילות, החל מהמתה בידי רופאים ועד המתה הכוללת שריפת הגופה או קבורה.
חשוב להדגיש כי גם בשוויץ הפסקת חיים היא עבירה, אלא אם היא נעשית בהמלצת פסיכיאטר או למטרה זולתנית. זאת אחת הבעיות שמעלים מתנגדי ההצעה בישראל (שאינם אנשי רוח ודת) להחיל המתת חסד.
לדידם, מהר מאוד תהיה זליגה למקומות שאף אחד באמת לא התכוון כגון ילדים, תינוקות בעלי מומים או קשישים שיצליחו להוכיח לפסיכיאטר שחייהם מלאי סבל.
החיבור בין המתת חסד להתאבדות אינו דימוני ועל אף שהחוק מתיר המתת חסד בתנאים מאוד מסוימים, הפחד הוא מהתרחבות של החוק.
מדינת ישראל שעדיין מעצבת את אופייה האזרחי–לאומי, נראית כמדינה שעדיין לא בשלה לחוק כזה.
ההלכה היהודית אוסרת באופן גורף המתת חסד המתפרשת כהתערבות בערך העליון ביותר ליהדות, קדושת החיים.
סביב תפיסה זו, קיימת תמימות דעים חוצת מחנות, חסידויות וזרמים בעולם הדתי יהודי, כולם נגד.
מחד, אף אחד לא באמת אוהב לראות אדם סובל (גם לא אנשי דת ורבנים), מאידך קיים החשש מנגיעה בטאבו ומקביעת מדד לערך החיים.
מדינת ישראל מציגה נתונים טובים למדי במדדי הצלחת שירותי הבריאות, למרות השקעה תקציבית נמוכה יחסית, וזאת בעיקר והודות לשני דברים: כוח האדם הרפואי המסור הנלחם על כל חולה וערכם הגבוה של החיים בעולם היהודי.
“כל המציל נפש בישראל…”, הוא אחד המשפטים הבולטים המופיעים במקורות חז”ל, משפט המדבר על הפסקת החיים באופן יזום, אינו בנמצא.
סוגיית הקורונה, העלתה שוב את הדיון הנוקב הזה שכן, מדובר במקרים בהם חולים קשים מונשמים ונעזרים בטכנולוגיה מתקדמת על מנת לשרוד. כפי שראינו לא כולם שורדים, אך המאבק היומיומי של אנשי הרפואה הוא הירואי, לא פחות.
במדינת ישראל 2020, יכול חולה סופני להודיע לרופא: “לא תודה, אני מוותר” אך הוא אינו יכול לבקש ממנו: “תן לי מהזריקה הזאת שהורגת” וכך, בין שתי גישות אלה, מופעל האיזון שבין סבלו של החולה לבין המתת חסד פאסיבית.
קריאה נוספת: הצד הפחות מתוקשר של הרשלנות הרפואית
