יש אנשים בינינו, אנשים שבטח קוראים את הכתבה הזאת, שחווים רגשות קשים לא רק ברגע משבר או סתם רגעי דכדוך.
אנשים שמרגישים מדוכאים הרבה זמן. יותר מידי. אנשים שסובלים ממש ומרגישים בודדים ולא משנה כמה עזרה מנסים להציע להם.
אנשים שמתביישים בזה שיש להם דיכאון קליני, מאניה דיפרסיה, הפרעת אכילה, הפרעות חרדה, פוביה, הפרעות אישיות, סכיזופרניה ואפילו דיכאון אחרי לידה שלא נגמר…
הם מתביישים לפעמים להכיר במחלה או בהפרעה שלהם בפני עצמם ועוד יותר מתקשים לספר על מצוקה בחוץ.
למה?
כי בחברה שלנו מפחדים מנפגעי נפש. סולדים מהם. נגעלים מהם מתרחקים מהם.
כאילו זה מדבק.
יותר קל לנו לספר שחלינו בסרטן או שיש לנו סוכרת מאשר לספר שאנחנו סובלים ממחלת נפש, כשגם סכיזופרניה וגם סוכרת נובעות גם יחד מחוסר איזון כימי (נוירוטרנסמיטורים או הורמונליים בהתאמה).
יש הרבה מאוד סטיגמה ודעות קדומות ורתיעה.
את השורות האלה כותבת לכם עובדת סוציאלית שעובדת עם נפגעי נפש ובקרוב הולכת להתחיל את לימודי הפסיכותרפיה ההתנהגותית – קוגניטיבית מתוך רצון לקבל עוד כלים כדי לסייע לאנשים האלה, ובכלל לאנשים.
אני רואה את הכאב שלהם בהתמודדות עם המחלה יום יום, התמודדות שנוספים אליה לפעמים קשיים של התחושות הקשות שלא מקבלים אותם בחברה, ששופטים אותם, שלא מבינים אותם.
לפעמים המשפחה מתנכרת אליהם ודוחה אותם. לפעמים גם לי קשה להבין אותם, אני מודה.
כשאני עובדת במסגרת ואני באה עם דרישות המערכת, גם אני לפעמים מוצאת את עצמי מנסה להתאים את האנשים האלה למסגרות כדי לסייע להם לתפקד כמה שיותר כמו אנשים בריאים, אבל הם לא, ולא כולם מתאימים לכל המסגרות.
לפעמים צריך להתאים את המסגרות לאנשים.
חשוב לי שתדעו, שכל עולם בריאות הנפש נמצא על קו רצף. עזבו אתכם עכשיו מאיבחונים ורישמיות ופסיכיאטרים, שכבודם במקומם מונח.
לפעמים ההבדל בין אדם מאובחן ללא מאובחן זה סימפטום אחד מרשימת סימפטומים (יש לך 5 מ-8 במקום 6 מ-8). חשוב לי שתבינו שהם בני אדם.
הייתי יכולה לפרסם סטטיסטיקות, אבל בני אדם לא נענים לרציונליות, הם נענים לרגש שלהם ואני רציתי את האמפתיה שלכם ואת החמלה שלכם, את האנושיות שבכם שמסוגלים להתחבר ל”אחר”.
זה לא מעניין כמה אחוזים מכלל האוכלוסייה מאובחנים וכמה פוטנציאלים להיות מאובחנים, כי כל אדם הוא אדם בפני עצמו. ואתם אולי לא יודעים, אבל זה נפוץ יותר ממה שאתם חושבים.
אנשים מהעבודה שלכם, מהמשפחה שלכם, השכנים, חברים ללימודים, הורים של, אחים של, בני זוג או מישהו שיצאתם איתו לדייט…
אולי גם אתם יום אחד תקלעו למשבר ותצאו ממנו והכל יהיה בסדר.
ואולי לא.
מדי פעם יש איזה תמונה שמסתובבת בפייסבוק ומבקשת שיתוף כדי להעלות את המודעות לשבוע בריאות הנפש, ומטילה ספק אם אנשים ישתפו אותה.
יש בזה משהו שמרגיז אותי. לבקר אנשים ולחשוב מראש שאולי לא ישתפו כי לא אכפת להם, זה חוסר אמונה בטוב לבם של בני האדם ואני מאמינה בטוב לבם מלכתחילה, עד שלא הוכח לי אחרת.
בפוסט שמלווה את התמונה ברשתות החברתיות כתוב שעם עזרה וטיפול אפשר להגיע להחלמה מלאה. זה לא נכון.
יש אנשים שעם כל הטיפול המקצועי והעזרה והתמיכה החברתית לא יבריאו לעולם. יש מחלות וסוגי הפרעות נפשיות שהן לכל החיים. זה מי שהם ומה שהם וזה בסדר. הם לומדים לחיות לצד המחלה שלהם.
בבקשה, אל תשפטו אנשים.
אל תלעגו לאנשים.
אל תגידו על אנשים שמתנהגים קצת שונה מכם שהם “לא שפויים”, שהם “דפוקים בראש”.
אל תחשבו שאם יש להם מחלה או הפרעה נפשית, הם לא מסוגלים לחשוב בהיגיון ואולי לא מרגישים כמוכם. הם כמוכם, אבל אחרת.
תפקחו עיניים, ואם אתם רואים שמישהו במצוקה, תעזרו לו. לפעמים מספיק להיות שם בשבילם ולפקוח עין.
לפעמים קשה לנו לעזור, למרות הרצון הטוב והאהבה וצריך עזרה מקצועית.
בגלל הסטיגמה הרבה אנשים חוששים ללכת לטיפול נפשי או לפסיכיאטר וחבל כי זה כל כך יכול להקל להם על החיים, עד הצלת נפשות של ממש.
אז בבקשה קחו איתכם את מה שכתבתי ואם זה רק דבר אחד תזכרו, שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר לחלקים האלה שבאחר, גם אם בעוצמה אחרת או ברמה אחרת, ושמחלה נפשית או מחלה נפשית הן כמו כל מחלה פיזית.
סבלנות, סובלנות, קבלה, הכלה ואהבה.
תודה.
קראו עוד בנושא: קנאביס לילדים על הספקטרום האוטיסטי
