זהו אחד הרגעים המתסכלים ביותר בחוויה הישראלית. השעה שמונה בבוקר, אתם על ההגה באיילון, בכביש 6 או בכביש החוף, והתנועה פשוט… לא זזה.
אתם מסתכלים שמאלה, והמסלול השמאלי נראה כאילו הוא מתקדם מהר יותר.
אתם מאותתים, נדחפים וברגע של סיפוק קצר מרוויחים שתי מכוניות. ואז, כמובן, המסלול החדש שלכם נעצר, והמסלול שבו היתם קודם מתחיל פתאום לנסוע.
כולנו מכירים את התחושה הזו. תחושת התסכול, חוסר האונים, והרצון העז לעשות משהו כדי לנצח את הפקק.
אנחנו משוכנעים שאם רק נהיה זריזים מספיק, ערניים מספיק, ונהגים טובים וחכמים מספיק, נצליח לקצר את הדרך.
אבל מה אם הינו אומרים לכם שהפעולה הזו בדיוק, הזיגזוג והמעבר התכוף בין מסלולים, היא אחד הגורמים המרכזיים שיוצרים את הפקק מלכתחילה?
מה אם הינו אומרים לכם שהדרך המהירה ביותר להגיע הביתה היא פשוט… להישאר במסלול שלכם?
זו לא תחושת בטן, זו פיזיקה פשוטה.
אם נקפיד להישאר במסלול אחד לאורך הפקק, נוכל להפחית את העומס בכבישים. ככה פשוט.
בכביש עמוס, כל נהג שחותך, מזגזג ועובר מסלול גורם לנהג שמאחוריו, במסלול שאליו הוא נכנס, ללחוץ קלות על הבלם.
זה אולי נראה כמו עיכוב זניח, חלקיק שנייה, אבל כאן מתחיל אפקט הפרפר של עומסי התנועה.
פקקי רפאים: איך אנחנו יוצרים עומס יש מאין
תארו לעצמכם שרשרת ארוכה של מכוניות שנוסעת במהירות קבועה. כעת, רכב אחד בולם בפתאומיות קלה, נניח, כי רכב אחר נדחף לפניו.
הרכב הראשון, זה שחתכו אותו, בולם קלות כדי לשמור מרחק.
הרכב השני מאחוריו רואה את אורות הבלם, ומכיוון שהוא לא יודע מה הסיבה, הוא בולם מעט יותר חזק, ליתר ביטחון.
הרכב השלישי בולם עוד יותר חזק. הרכב העשירי בשרשרת כבר מאט בצורה משמעותית.
הרכב החמישים בשרשרת, שנמצא קילומטר מאחור, נאלץ לעצור עצירה מוחלטת. ממש 0 קמ”ש.
והנה יצרתם פקק יש מאין.
פיזיקאים קוראים לזה גל האטה (Shockwave) או פקק רפאים. זהו פקק תנועה שאין לו שום סיבה חיצונית. לא תאונה, לא מחלף ולא חסימת מסלול בגלל עבודות בכביש.
הסיבה היחידה להיווצרותו היא חוסר אחידות בתנועת הרכבים, והגורם המרכזי לחוסר האחידות הזה הוא המעבר התכוף בין מסלולים.
כשאנחנו מזגזגים, אנחנו כל הזמן שולחים גלי בלימה קטנים לכל עבר.
כל פעם שאנחנו נכנסים למסלול, אנחנו גורמים לנהג מאחורינו לבלום. כשאנחנו יוצאים ממסלול, אנחנו יוצרים רווח פתאומי שגורם לנהג מאחורינו להאיץ, ואז לבלום כשהוא מתקרב לרכב שלפניו.
במילים פשוטות: כל מעבר מסלול הוא כמו זריקת אבן קטנה לאגם שקט. אבן אחת יוצרת אדווה קטנה.
אלפי אבנים יוצרות סערה. הזיגזוג הופך תנועה איטית אך זורמת לתנועה קטועה, עומדת ומלאת עצבים.
בואו נעשה חשבון: המספרים מאחורי הפקק
בואו נדגים את זה עם חישוב פשוט. ניקח קטע כביש עמוס טיפוסי בישראל, נניח קטע באורך 15 קילומטרים כמו למשל, ממחלף קסם למחלף גלילות בשעת השיא.
הכביש כל כך עמוס שהמהירות הממוצעת בו היא 25 קמ”ש בלבד. זה איטי, אבל זו המציאות.
בתנאים כאלה, המרחק הממוצע בין רכב לרכב הוא קטן מאוד, אולי 4-5 מטרים בלבד. המערכת כולה נמצאת על סף קיבולת מקסימלית.
תרחיש 1 [אופטימלי] כולם שומרים על המסלול
אם כל הנהגים בקטע הזה יסכימו ביניהם לשמור על המסלול שלהם, התנועה תזרום (לאט, אבל תזרום) במהירות ממוצעת קבועה יחסית של 25 קמ”ש.
החישוב: זמן = מרחק / מהירות
זמן נסיעה: 15 ק”מ / 25 קמ”ש = 0.6 שעות.
במילים פשוטות: 0.6 שעות * 60 דקות = 36 דקות.
במצב אידיאלי של זרימה אחידה, ייקח לכל נהג 36 דקות לעבור את הקטע הזה. לא נעים, אבל נסבל.
תרחיש 2 [מזגזגים] המציאות הישראלית
עכשיו, בואו ניקח את התרחיש המציאותי. באותו קטע של 15 ק”מ, נניח שכל נהג מנסה לשפר עמדות ועובר בממוצע 3 פעמים בין מסלולים.
זה נשמע מעט, אבל בואו נראה את ההשפעה המצטברת.
כפי שהסברנו, כל אחד מ-3 המעברים הללו שולח גל האטה אחורה.
הוא גורם לבלימות מיקרוסקופיות שמתעצמות והופכות לעצירות של ממש כקילומטר מאחור. ההפרעה המתמדת הזו לזרימה האחידה מורידה את הקיבולת האמיתית של הכביש.
מחקרים הנדסיים על זרימת תנועה מראים שחוסר האחידות הזה (הזיגזוג הישראלי) מאט את המהירות הממוצעת הכוללת של כל הרכבים בכביש.
ההשפעה: נניח שאלפי המעברים האלה גורמים להאטה ממוצעת של 15% בלבד במהירות הכוללת וזו הנחה שמרנית מאוד.
במציאות, ההאטה יכולה להגיע גם ל-30% ואף לגרום לקריסה מוחלטת של התנועה (0 קמ”ש).
המהירות הממוצעת החדשה: 25 קמ”ש * (1 – 0.15) = 21.25 קמ”ש.
החישוב החדש: זמן = מרחק / מהירות
זמן נסיעה חדש: 15 ק”מ / 21.25 קמ”ש = 0.705 שעות.
במילים פשוטות: 0.705 שעות * 60 דקות = כ-42.3 דקות.
מה קיבלנו?
בגלל הניסיון הקולקטיבי לקצר את הדרך, כל נהג ונהגת בכביש הזה האריכו את זמן הנסיעה שלהם ביותר מ-6 דקות.
6 דקות אולי לא נשמעות הרבה, אבל תחשבו על זה: אלו 6 דקות של עצבים, דלק מבוזבז בגלל האצות ובלימות, בלאי לרכב, וסיכון מוגבר לתאונות קלות בגלל אי שמירת מרחק, כאשר לרוב תאונות הפח קורות בעת מעברי מסלול בפקקים.
6 דקות שנוצרו אך ורק בגלל התנהגות אנושית ולא בגלל מגבלה פיזית של הכביש.
האירוניה היא שהנהג שזיגזג אולי הגיע יחד עם כולם ב-42 דקות, אבל הוא עשה זאת תוך מאמץ אדיר, סיכון מיותר, ותחושת עליונות מדומה, בעודו תורם באופן פעיל להאטה של כולם, כולל הוא עצמו.
האשליה של המסלול המהיר
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה? התשובה לזיגזוג שלנו בכבישים טמונה בפסיכולוגיה.
אשליית השליטה: כשאנחנו בפקק, אנחנו מרגישים חסרי אונים. המעבר בין מסלולים נותן לנו אשליה שאנחנו עושים משהו, שאנחנו שולטים בגורלנו.
הטיית האישור: אנחנו תמיד נזכור את הפעם האחת שבה עברנו מסלול וזה השתלם לנו, ונתעלם מ-20 הפעמים שבהן זה לא שינה כלום או אפילו הרע את המצב.
לא לצאת פראיירים: אנחנו הרי לא רוצים להיות הפראיירים היחידים שתקועים במסלול האיטי.
אבל מחקרים שבחנו את זמני הנסיעה במסלולים שונים בפקקים כבדים גילו ממצא מדהים: בטווח הארוך – מעל מספר קילומטרים – זמן הנסיעה הממוצע בכל המסלולים כמעט זהה לחלוטין.
המסלול שנראה מהיר לרגע, נעצר מיד לאחר מכן, והמסלול האיטי מתחיל לזוז. זה פשוט עניין של גלים.
הבחירה לעבור מסלול היא לרוב בחירה רגשית ולא רציונלית, תשאלו את דן אריאלי.
אנחנו בוחרים בסיפוק המיידי של להתקדם שתי מכוניות על פני היעילות ארוכת הטווח של כלל המערכת.
הפתרון: מאחריות אישית לאחריות חברתית
כאן נכנסת לתמונה תרבות הנהיגה. הפקקים בישראל לא יפתרו רק על ידי סלילת עוד כבישים. הם יכולים להשתפר דרמטית על ידי שינוי התנהגות קטן מצד כולנו.
להישאר במסלול זו לא פאסיביות, זו הפעולה האקטיבית החכמה ביותר שנהג יכול לעשות בפקק.
זוהי אחריות חברתית. כשאתם בוחרים מסלול, נניח, הימני ביותר אם אתם יורדים במחלף הקרוב, או האמצעי אם אתם ממשיכים ישר, ונשארים בו, אתם עושים שני דברים:
אתם תורמים ליציבות: אתם הופכים לחלק מנהר זורם ואחיד. אתם לא שולחים גלי בלימה אחורה. אתם מאפשרים לכל הטור שמאחוריכם לנוע בקצב אחיד, מה שמגביר את הקיבולת של הכביש.
אתם מגיעים רגועים יותר: במקום להיות בדריכות מתמדת, לחפש מרווחים ולריב עם נהגים אחרים, אתם יכולים פשוט לשים מוזיקה או פודקאסט, לשמור מרחק בטוח ולהתקדם עם התנועה.
אם כל נהג יאמץ את ההרגל הזה, מה יקרה? הזרימה תהפוך לאחידה יותר.
יהיו פחות פקקי רפאים. המהירות הממוצעת הכוללת תעלה. אולי לא נגיע ל-90 קמ”ש, אבל בהחלט נחזור לתרחיש של 36 דקות במקום 42.
בפעם הבאה שאתם בפקק והיד שלכם זוחלת לאיתות, עצרו לרגע.
תחשבו על החשבון הפשוט הזה. תבינו שהמסלול השני לא באמת מהיר יותר, ושכל קפיצה שלכם לשם רק מעכבת את כולנו בעוד כמה שניות יקרות.
הכוח להפוך את הנסיעה בפקק מקרב הישרדות יומיומי לחוויה יעילה ורגועה יותר נמצא בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
זה מתחיל בהחלטה אחת פשוטה: אני נשאר במסלול.
בכביש, כמו בחיים, כשכולנו שומרים קו אחד, הדרך מתקדמת מהר יותר.
קריאה נוספת: הנזק של הסוכר לילדים שלכם
