אחת ההתלבטויות המרכזיות שכל אם טרייה ניצבת מולה היא סוגיית ההזנה של התינוק ובמילים אחרות – הנקה או בקבוק.
אימהות רבות בוחרות להניק את התינוק, מתוך תפיסה שחלב אם הוא הטבעי והבריא ביותר לתינוק או מתוך אמונה שההנקה תורמת לקרבה בין האם לתינוק.
אחרות בוחרות להאכיל מבקבוק, כדי להרגיש שיש להן שליטה על כמות המזון שהתינוק מקבל, מתוך רצון שאנשים נוספים יהיו מעורבים בתהליך ההאכלה של התינוק ומתוך רצון לשגרה מסוימת.
יש גם אמהות שרוצות בכל לבן להניק, אבל נתקלות בקשיים בהנקה ועוברות להזנה מבקבוק. סוגיית ההזנה של התינוק היא קריטית בשבועות הראשונים לחיים, הן עבור בריאות התינוק והן עבור הבריאות הנפשית והפיזית של האם.
לכן, חשוב כל כך שההחלטה אם להניק או להאכיל מבקבוק תתקבל בצורה מושכלת, אחרי שהאם קיבלה את כל המידע והיא בוחרת את מה שהכי נכון ולה ולתינוק שלה.
למרות שמדובר במשהו מאוד אינדיבידואלי, סוגיית ההנקה מעוררת המון אמוציות, ואימהות רבות מרגישות שמופעל עליהן לחץ לבחור כך או אחרת. הלחץ הזה גובה מהן, ולעתים גם מהתינוקות שלהן, מחיר כבד.
בשנים האחרונות, יותר ויותר אמהות מדווחות שהן חוות טרור הנקה. הן נתונות תחת לחץ כבד להניק, ואם הן לא עושות זאת, מבחירה או מאילוץ, הן מקבלות מסר שהן אימהות פחות טובות ומסורות.
המסרים האלו מחלחלים מכל מקום. מאמצעי התקשורת שמשדרים שההנקה היא הדבר הטוב ביותר שהאם יכולה להעניק לתינוק (ומכאן, שאמא שאינה מניקה לא עושה את הטוב ביותר עבור הילד שלה) מהממסד הרפואי וגם מהחברה מסביב.
אחרי שילדתי את בתי הבכורה שמעתי מבקר אשר ביקר את שכנתי לחדר, שילדה והחליטה לקחת כדורים להפסקת חלב.
הגבר הזה, שלא הניק מימיו, אמר לה בלי למצמץ: “את אמא רעה!” זוהי אמנם דוגמה קיצונית, אבל היא משקפת את הלחץ היומיומי שמופעל על אמהות טריות להניק.
נשים רבות, במיוחד כאלו שנתקלו בקשיים בהנקה, מדווחות שהלחץ הזה גרם להם להרגיש שהן נכשלו באימהות שלהן.
כשהלחץ הזה מופעל על נשים שממילא נמצאות בתקופה שברירית, עם סערה הורמונלית, גוף דואב והרבה יותר מדי הפרעות שינה, מתקבל מתכון מנצח לדיכאון אחרי לידה.
עכשיו תחשבו מה יותר טוב לתינוק שלך. תינוק יונק שאמו סובלת מדיכאון או תינוק הניזון מבקבוק שאמו רגועה ושלמה עם עצמה?
כשבתי הבכורה נולדה, נתקלתי בשרשרת של קשיים בהנקה שגם שורה ארוכה של יועצות הנקה, ניתוח התרת לשון קשורה ושאיבות מסביב לשעון, בתקווה להגביר את ייצור החלב, לא הצליחו לפתור.
מסביב שמעתי תגובות כמו “אין דבר כזה שאין חלב” ו”כנראה את לא מנסה מספיק” מה שכמובן תרם לתחושת הכישלון שלי.
רק אחרי שקיבלתי אישור רשמי מגורם רפואי מוסמך שכן, לפעמים יש מצבים שאין מספיק חלב, וזה כבר לא משנה מה הסיבה הראשונית, הרגשתי לגיטימציה לוותר על ההנקה.
ברגע שוויתרתי, ההורות הפכה לקלה יותר, אני הפכתי לאמא נינוחה ורגועה יותר והתינוקת שלי, שלפני כן בילתה בבכי את מרבית שעות היום, הפכה באחת לילדה שבעה ושמחה.
למרות זאת עדיין נתקלתי בגלגולי עיניים מצד האמהות המיניקות במפגשי האמהות-תינוקות, ובאמירת “חבל שוויתרת”, מלווה באנחה. אם אפשר לערער את הביטחון של האם ולגרום לה להרגיש כמו לוזרית, למה לא לעשות זאת?
מנגד, אמהות רבות נתקלות בסיטואציה ההפוכה. הן רוצות להניק בכל לבן ומוכנות להתמודד עם כל הקשיים והאתגרים, אבל הממסד הרפואי מעודד אותן לא לעשות זאת. גם את זה חוויתי על בשרי.
כשנולדה בתי הצעירה, ניסיתי לתקן את כל טעויות ההנקה שנעשו עם הבכורה. בחרתי בקפידה באיזה בית חולים ללדת, הנקתי אותה כבר בחדר הלידה, היה היתה איתי בביות מלא וההנקה היתה חוויה מהנה עבור שתינו, מהרגע הראשון.
אבל כשהיא היתה בת שבועיים היא אושפזה ועל הדרך הרופאים הבחינו שהיא לא עולה מספיק במשקל.
מכאן הדרך היתה קצרה לקמפיין שמטרתו לשכנע אותי להפסיק להיניק. זה התחיל ב”תני לה בקבוק אחד ליום, זה לא ישנה כלום” על אף שניסיון העבר הוכיח לי אחרת, והמשיך ב”את מזיקה לתינוקת, אם לא תתני לה בקבוקים, נצטרך לתת לה עירויים”.
בתינוקייה של בית החולים יש יועצות הנקה, אבל אף אחד לא חשב להציע לי להיעזר בהן בשביל לבדוק למה ההנקה לא צולחת, הפסקת ההנקה נראתה כפתרון פשוט יותר.
אם בהתחלה הייתי בטוחה בעצמי, בהורות שלי, באינטואיציה שלי ובילדה הרגועה, השמחה והמתפתחת שראיתי למול עיני, הרי שהצוות הרפואי ערער את כל אלה. בזכות רופא אחד בלבד שתמך בי ובהנקה המשכתי להניק.
גם במקרה הזה, אני לא היחידה. אימהות רבות אשר התינוקות שלהן לא עולים בקצב מספיק מהיר במשקל מקבלות עידוד מהצוות הרפואי להתחיל לתת לתינוק בקבוק, ולעתים אף פונים היישר לרגשות האשם של האמהות ומפעילים עליהן לחץ להפסיק להניק, בלי להסביר להן שלפעמים יש אפשרות אחרת, ובלי להציע ייעוץ הנקה שיכול לשנות את התמונה.
אגב, ברגע שהתינוק קצת גדל, הן הממסד הרפואי והן הסביבה מרגישים שאפשר לומר לאם שהגיע הזמן להפסיק להניק, אחרת היא יוצרת ילד תלותי וחסר ביטחון, ואימהות שמיניקות למרחקים ארוכים זוכות לצקצוקי לשון וביקורת על טיב האמהות שלהן, בדיוק כמו חברותיהן שוויתרו על ההנקה.
טרור ההנקה מחד והיד הקלה על הבקבוק מנגד הם שני ביטויים לאותה תופעה, של חוסר הקשבה לאם, לצרכים שלה ולאינטואיציה שלה.
במקום להחליט בשביל האימהות, יש לתת להן את כל המידע שהן צריכות על הנקה ועל מתן תמ”ל, כדי לאפשר להן בחירה מושכלת על סמך המידע הזה.
אמנם בכל בית יולדות וגם באתר משרד הבריאות אפשר לקבל מידע על יתרונות ההנקה וחסרונותיה, אבל המידע הזה לוקה, לעיתים קרובות, בחסר.
צריך לספר לאמהות את כל האמת. להציע להן להניק כבר בחדר הלידה כדי לבסס את ההנקה מהרגע הראשון, לספר להן מהי לשון קשורה ושניתן להתירה בקלות רבה בתינוקייה, להסביר להן שלא תמיד יש מספיק חלב וגם, שיש כדורים להגברת ייצור חלב אם, שרק מעט מאוד אימהות יודעות על קיומם.
לא פחות חשוב מכך, חשוב להסביר לאימהות להסביר שיותר משחשוב ממה התינוק ניזון, חשוב שאמא שלו תהיה רגועה ושמחה.
ידיעה כזו יכולה להפחית הרבה רגשות אשם ולהקל על האימהות לקבל החלטה שתיטיב עמן ועם התינוק.
ואחרי שהאמא מקבלת החלטה, התפקיד של הממסד הרפואי, וגם שלנו הסביבה, הוא לכבד את האם ואת כושר קבלת ההחלטות שלה, גם אם עכשיו היא שטופת הורמונים ובמקום לשפוט ולהעיר, כל שצריך הוא להקשיב לה, לתמוך בה ולנסות לתת לה את הכלים שיאפשרו לה לממש את ההחלטה שלה, בלי גרם של שיפוטיות.
עוד בנושא: תתפלאי, אבל בהנקה יש גם חסרונות!
